<h1>יבין שמועה לרשב"ץ הלכ' שחיטה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מי מוסרין לו לשחוט לכתחילה. כל היודע הלכות שחיטה ושחט בפנינו שנים ושלשה פעמים כהוגן זה קרוי מומחה ומוסרין לו לכתחלה לשחוט ואין צריך לבדוק לו סכין משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וחזקתן שהן מתקנין ואין מוציאין מתחת ידם דבר שאינו מתוקן וכמו שהאיש המומחה שוחט לכתחילה ה"ה לאשה שלא כדברי בעל הלכות גדולות ז"ל שכתב שאין מוסרין לה לשחוט מפני שדעתה קלה ואין דבריו נכונים שהרי בגמרא בפ"ק דחולין וכן בזבחים פרק כל הפסולין [ל"א ע"ב] ובפרק שני מיומא [עיי"ש כ"ז ע"א] אמרו שאפילו במוקדשין שחטה אם היא מומחית כמו האיש ואעפ"י שאין שוחטין מוקדשין אלא בעזרה ונשים אין נכנסות בעזרה אפשר שתעשה סכין ארוכה ותשב בפתח העזרה ותשחוט כמ"ש בפרק כל הפסולין [ל"ב ע"א] לענין טמאים גם אם דחקה ונכנסה כמ"ש בקדושין [נ"ב ע"ב] ושחטה שחיטתה כשרה ומ"ש בפ"ק דפסחים [ד' ע"ב] שאין נאמנות על בדיקת חמץ אלא מפני שהוא מדרבנן ויראה מזה שאם היה מן התורה לא היו נאמנות כבר נתנו הטעם בירושלמי [שם ה"א] מפני שיש בבדיקת חמץ טורח גדול והנשים הם עצלות ואלו היה בדיקת חמץ מן התורה היינו חוששין שמפני הטורח היתה מתעצלת ולא בדקה יפה אבל בכל דבר שאין בו טורח אנו סומכין עליה אעפ"י שהוא מן התורה כמו שחיטה והכתוב אומר בקרבנות [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר ולא כתב בני אהרן אלא בהקרבה שנאמר [שם] והקריבו בני אהרן שאין מצות כהונה אלא אחר שחיטה אבל מצות שחיטה כשרה בכל אדם וכן נזכר בגמ' בפרק אין עומדין [ל"א ע"ב] שמתחילין הילדים והתורה התירה אשה שהיתה בחזקת נדה לבעלה כשאומרת שטבלה שנאמר [ויקרא ט"ו] וספרה לה ופירשו חכמים וספרה לה לעצמה כמ"ש בכתובות בפרק שני [כ"ב ע"א] ובפרק (התדיר) [המדיר ע"ב ע"א] ואע"פי שיש בחיוב הנדה כרת כ"ש בשחיטה שאין בה אלא חשש איסור נבלה שהן נאמנות ומוסרין להן לשחוט לכתחילה אם היה מומחית ומעשים בכל יום שאנו מוסרין להם ניקור חלב ודם וגיד הנשה וה"ה לשחיטה וכן דין עבד כנעני כדין אשה שאם הוא מומחה מוסרין לו לשחוט לכתחלה כדין ישראל גמור שלענין איסורין דין עבד כנעני הוא כדין אשה כמ"ש בגמרא חגיגה [ד' ע"א] דגמרינן לה לה מאשה נאמר באשה [דברים כ"ד] וכתב לה ספר כריתות ובשפחה נאמר [ויקרא י"ט] או חפשה לא נתן לה הכי דין שפחה לענין איסורין כדין בת ישראל והוא הדין עבד וזה העבד שקורין חכמים עבד כנעני הוא הגוי שנמכר לישראל ומל וטבל לשם עבדות שהוא אסור בבת ישראל ואסור בגויה ומותר בשפחה כנענית כמוהו ואם שחרר אותו רבו הרי הוא כישראל גמור כדין גוי שנתגייר ויהא מותר לישא אשה ישראלית כגר ואסור בשפחה כישראל וזהו הנקרא עבד משוחרר וקראוהו עבד כנעני אעפ"י שהוא משאר אומות משום [בראשית ט'] ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו.
מי שאינו מומחה ששחט בינו לבין עצמו אע"פי שאומר בריא לי שלא קלקלתי השחיטה אסור לאכול משחיטתו שמא קלקל והוא אינו יודע ואם אחרי' עומדים על גביו אעפ"י שאינו מומחה שוחט לכתחילה דכיון שהוא בן דעת אין חוששין. אלו הן ששחיטתן אסורה מחשש שמא לא נשחטה יפה.
מי ששחיטתו אסורה מחשש שמא לא נשחטה יפה חרש ושוטה וקטן ששחטו שלא בפנינו שחיטתן אסור' שמא קלקלו בשחיטתן. חרש שדברו בו חכמים שאינו מדבר ואינו שומע כי לפי שלא שמע לעולם לא למד דיבור ואינו יכול לדבר ואינו שלם בדעתו כמ"ש ביבמות פ' חרש [קי"ג ע"א] דעתא קלישתא אית ליה כלומר דעת חסרה ואנו חוששין שאם שחט בינו לבין עצמו שמא קלקל. וכן שוטה הוא המקרע את בגדיו והמאבד כל מה שנותנין לו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה כמ"ש בראשון מחגיגה [ג' ע"ב]. וכן קטן פחות משלש עשרה שנה ויום אחד ואם הוא פחות משלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות הוא גדול בפ' (בה) [בא] סימן [מ"ח ע"ב] ובמקומות אחרים ואם אחרים רואין אותם אין מוסרין להם לכתחילה לשחוט ואם שחט בפני אחרי' שחיטה יפה היא כשרה ואם יודע לאמן את ידיו מוסרין להם אפילו לכתחילה כן אמרו בגמרא פרק לולב הגזול [מ"ב ע"ב]. ושכור שנתבלבלה דעתו הרי הוא כשוטה אם הגיע לשכרותו של לוט שנאמר [בראשית י"ט] ולא ידע בשכבה ובקומה ואם לא הגיע לזו הוא כפקח לכל דבריו כמ"ש בפרק הדר [ס"ה ע"א].
וכתוב בהלכות גדולות ומאן דרוי לא לישחוט דרובא דדרוסה מרוותה הוי פירוש רוי [שכור] ונראה שהשכור ששחט שחיטה יפה בפנינו שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחילה לא.
<h2>דף ד.</h2>
מי שאין מוסרין לו לכתחילה לשחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ישראל שהוא אוכל נבלות כשאינו מוצא כשרות זה נקרא משומד אוכל נבלות לתאבון זה אין מוסרין לו לכתחיל' לשחוט אעפ"י שיודע הלכות שחיטה אם לא בדק לו סכין שכיון שהוא אוכל נבלות לתאבון אינו טורח לבדוק סכין ואם שחט ולא בדקנו סכין קודם שחיטה אסור לאכול מאותה בהמה או עוף עד שיבדוק סכינו אחר שחיטה ואם נמצאת סכינו יפה מותר לאכול מאותה שחיטה ואם יש בידו סכין יפה וסכין שאינה יפה ואמר בזו היפה שחטתי אומר הרשב"א ז"ל שהוא נאמן ויש אומרים שצריך לבדוק הסימנין אם הם שחוטין יפה אפילו במי שהוא מומחה ואינו חשוד לאכול נבלות צריך לבדוק אם הסימנין הם שחוטים יפה וכן אמרו בגמר' [ט' ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה וכן משומד לאכול נבילות שלא לתאבון שאפילו מוצא היתר אוכל נבלות אם בדקו סכין ושחט ועמדו על גביו שחיטתו כשרה ואין דינו כמשומד לכל התורה דשחיטתו נבלה דמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה כלה וכיון שעמדנו על גביו ושחט כהוגן שחיטתו כשר' וכן צדוקי והוא מאותן הקראין שהם במזרח שמאמינים בתורה שבכתב ואינם מאמינים בתלמוד אם הוא יודע הלכות שחיטה אם בדק הסכין ונתן לו שחיטתו כשרה שאין דינן כדין נכרי שהם מקיימין הלכות שחיטה שהיא כתוב' בתורה אבל אין סומכין עליהם לומר בהמה זו נשחטה יפה שמא הם מכשילים אותנו לאכול נבלה והם אינם מפרשים ולפני עור לא תתן מכשול אלא כפשוטו ואין אומרים שיהא אסור להכשיל מי שאינו יודע אם אסור אם מותר לומר לו מותר הוא כמו שישראל מוזהרין על זה ואם בהמה זו שאומר הצדוקי שהיא כשרה אוכל הוא ממנה כזית היא מותרת לנו גם כן כיון שאינו חשוד לאכול נבלות והרשב"א ז"ל כתב שהיא אסורה אם לא עמד על גביו מתחילה ועד סוף.
<h2>דף ה.</h2>
היה שוחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו והתרו בו וקבל עליו התראה אין לך משומד גדול מזה ושחיטתו אסורה.
המינים והם הכופרים באל יתברך שחיטתן נבלה שסתם מחשבתן לע"ז.
משומד לחלל שבתות בפרהסיא או לע"ז אינו כשאר משומדין ששחיטתן כשרה אם עמדנו על גביהן אבל הוא כנכרי ששחיטתו נבלה אעפ"י ששחט יפה ואפילו הוא מקיים כל התורה כולה כיון שהוא עובד ע"ז ומחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי ושחיטתו נבלה כשחיטת נכרי. [אמ"ה זה כפי פירוש הרשב"א ז"ל בארוך]. והשוחט בשבת בזדון שחיטתו כשרה בצנעה ואף בפרהסיא שמפני שחיטה זו לא נעשה משומד לחלל שבתות בפרהסיא אלא משחיטה זו ואילך כן כתבו בתוספות. משומד אוכל נבלות להכעיס והוא האיש שאוכל נבלה ואומרי' לו אל תאכלנ' כי התורה אסר' אותה והוא אומ' אף על פי כן אוכל אותה אעפ"י שאיני תאב לה שכבר יש לי כשרה ואני מתכוין לאכול אותה להכעיס האל אמר הרשב"א ז"ל שאם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו על גביו אעפ"י שאין מוסרין לו לכתחילה לשחוט אם שחט שחיטתו כשרה. ואני תמיה על זה שהרי אמרו בפ"ב דע"ז משומד להכעיס מין הוא וכן פסק הרמ"בם ז"ל בהלכות רוצח ואם הוא מין שחיטתו נבלה כי כן אמרו בגמרא בראשון מחולין וכן כתב הראש ז"ל שדינו כגוי. אלו הן ששחיטתן אסורה אעפ"י ששחטו יפה. ונשלמו דיני מי שוחט בס"ד.
<h2>דף ו.</h2>
ששחיטתן אסורה אעפ"י שבאה מכח אדם ונעשית השחיטה יפה. שחיטת הנכרי היא נבלה שנאמר [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו מכלל שזבחו אסור ואפילו שחיטת גר תושב והוא גר שער שאוכל נבלות שנאמר [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והוא הגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז כגון אלו הישמעאלים ואפילו קבל עליו שבע מצות בני נח שחיטתו אסורה אפילו שחט בפנינו שחיטה יפה אין אוכלין משחיטתו וכן שחיטת כותי אסורה והם אותם שומרונים שהם בהר גריזים וקורין אותם הישמעאלי' כאמר"ה וגם הנוצרים קורין אותם שמאריטאנ"וש לפי שבאו משומרון אעפ"י שהם יש להם תורה שבכתב כמו הצדוקים והם הקראים שחיטתן נבלה לפי שגזרו עליהם חכמי התלמוד שיהיו כגוים גמורים לפי שמצאו להם דמות יונה בהר גרזים ועבדוה והרי הם עובדי ע"ז.
<h2>דף ח.</h2>
לבן סכין ושחט בה כשרה כלומר מי שלבן סכין באור והוא חם ושחט בה כשרה ולא חיישינן שמא נכוו הסימנין והיו כנקובין לפי שחדוד הסכין לחתוך הוא קודם ללבון והוא חותך ואין הסימנין נכווין והקשו בגמ' ולמה לא נחוש לצדדין שלא יהיו נכווין קודם גמר שחיטה והרי הן כנקובין ואעפ"י שאותו צד כבר נשחט כיון שלא נגמרה השחיטה אותו צד שנשחט אם נקב נאסרה ותירצו אין לחוש לזה לפי שבית השחיטה מרווח רווח וכיון שהוא מתרחב אין הלבון שורפו וכן פסק הרמב"ם ז"ל אמ"ה כן פסק הר"ן ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל שהיא כשרה וכתוב בספר אורח חיי' שמצא נוסחא מבוררת להרמב"ם ז"ל וכתוב בה כשרה אבל בספר יורה דעה וכן בספר אדם כתוב בשם הרמב"ם ז"ל שהיא פסולה עכ"ל. והריא"ף ז"ל לא כתב כן לזו נראה שהוא סובר דלא סמכינן אבית השחיטה מרווח רווח שהרי הצריכו בדיקה אתלת רוחאתא ואפשר מתלת דלא דמי לבון לפגימה שהפגימה היה ארוכה והיה קורעת הסימנין והלבון אינו מתרחב כל כך וזה מקיים דברי הרמב"ם ז"ל וגם הראב"ד כתב דהא דמצרכינן בדיקה אתלת רוחאתא דווקא לכתחלה והא דר' זירא הוא בדיעבד וקיימא לן כוותיה עד כאן פירשנו דיני במה שוחט.
סכין שהיא אסורה בהנאה כגון של ע"ז ושל עיר הנדחת שהיא אסורה בהנאה שנא' [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מותר לשחוט בה בהמה בריאה שאין הנאה בשחיטת' מבחייה ונחשב מקלקל ולא מתקן ואם הבהמה היא מסוכנת אסו' לשחוט בה שהרי הוא מתקן ונהנ' מע"ז ואם שחט בה יוליך הנאו' לים המלח וזאת ההנאה היא כשיעו' שכירו' סכין לשחיטה זו ויוליכנו לים המלח. כ"כ הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל חולק ועיין בי"ד.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין של גוים פליגי בה אמוראי בגמ' איכא מ"ד שצריך לקלוף בית השחיטה מפני שבלע משמנינות שעל גבי הסכין של גוים ובית השחיטה רותח הוא וכן פסק רש"י ז"ל אבל הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כמ"ד דבהדחה סגי אעפ"י שבית השחיטה רותח הוא בהדחה סגי לפי שהסימני' הם טרודים להוציא דם ואין בולעין ובהדחה סגי.
סכין ששחט בה טריפה מדיח אותה בצונן ואח"כ שוחט בה בהמה אחרת או מקנחה בסמרטוט של בגד קשה והוא ישן ושוחט בה בהמה אחרת וראוי להם לבודקים לקנחם מיד בבהמה עצמה.
<h2>דף ט.</h2>
בפרק ראשון מחולין אמרו אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה כתב פירוש שיודע לחתום בשטר פסק דין או בשטר עדות. שחיטה פירוש שידע לאמן את ידיו אף על פי שיודע הלכות שחיטה שירגיל עצמו לאמן את ידיו. מילה שיודע לעשות פריעה ולא יצער התינוק. עוד אמרו שם אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. מה שאמרו בכל מקום הלכות שחיטה ולא אמרו הלכות זביחה שהרי בבשר תאוה נאמר [דברים י"ב] תזבח ואכלת בשר לפי שבתורה נזכרה הזביחה בלשון שחיטה [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר ומה שאמר הכתוב בבשר תאוה תזבח ואכלת בשר כבר אמר הכתוב [דברים שם] וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בקרבנות שנאמר ושחט את בן הבקר הרי שזו הזביח' היא שחיטה ולא אמר הכתוב בבשר תאוה תזבח אלא לומר לך כי מה שנאסר בשר תאוה במדבר היה כדי שלא יזבחו לשעירים כמו שנאמר [ויקרא י"ז] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אותה זביחה עשו אותה בחולין ותאכלו אותה בהיתר אבל הזביחה תהיה כאשר צויתיך בקדשי' שהיתה שחיטה ולא נחירה כמו שכתוב ושחט את בן הבקר ובכל מקום קורין לשחיטת חולין שחיטה [במדבר י"א] הצאן ובקר ישחט להם [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם על כן אומרים בכל מקום הלכות שחיטה ולא אומרים הלכות זביחה. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ויש רמז לחמשה דברים אלו וצודה לי ציד ה"א יתירה ומה שהוסיפו וא"ו ואמרו ועיקור הוא כן מנהג לשון הקדש להוסיף וא"ו באחרון המנין כגון [שמות א'] ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון ובנימין וכן הוא בקצת שאר לשונות וכן נוהגים הנוצרים.
הגרמה לשון הגרמה הוא לשון הכרעה שהוא יוצא ממקום שחיטה למקום שאינו ראוי לשחיטה ובלשון רבותינו ז"ל בפ' המוכר את הספינה [פ"ח ע"ב] השוקל עין בעין נותן לו את גירומיו פירוש שהמוכר במשקל צריך להכריע כף המאזנים של פירות יותר מכף המאזנים של אבן שהוא שוקל בה לפי שהכתוב אומר מאזני צדק צדיק ותן לו משלך ואם לא עשה כן אלא ששקל עין בעין ולא הכריע צריך להוסיף ללוקח שיעור אותה הכרעה וזהו לשון גרומיו וכן הגרמה הנזכרת בהלכות שחיטה הוא שהכריע הסכין ויצא ממקום שחיטה למקום שאינו ראוי לשחיטה וכן אמרו בגמ' [כ' ע"א] כגון דנקיט מראשו ואגרום ואזיל עד דמטי מתתאי.
ונתחיל בס"ד דיני עיקור דיניו הם ד' עיקור פירש רש"י ז"ל שהיא פסוקת הגרגרת והזקיקו לפרש כן לפי שאמרו בגמרא על חמשה דברים המפסידין את השחיטה כולהו תננהו ושהייה ודרסה וחלדה והגרמה הם כולם במשנה ולא נזכר בהם עיקור על כן פירש שזה העיקור שהוא בגרגרת כמו שנזכר בפרק השוחט [ל"ב ע"א] שהוא פסוקת הגרגרת שנזכר שם במשנה וכבר דחו פירושו לפי שבגמ' אמרו בפ' ראשון [כ' ע"א] אין עיקור סימנין בעוף ופסוקת הגרגרת כבר נשנית בעוף על כן פירשו שזה העקור שהוא בגרגרת כמו שנזכר בגמרא הוא שנדלדלו הסימנין כולן או רובן בדבר שעושה אותן טרפה כמו שנתפרש בפ' ואלו טרפות [מ"ד ע"א] והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משעה שהתחיל בשחיטה א"א שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין ומה שאמרו בגמ' כולהו תננהו אינו על פסוקת הגרגרת שאין זה עיקור כבר פי' בעל ההלכות ז"ל שזה נשנה במשנה בפרק כסוי הדם [פ"ה ע"א] ששנו שם הנוחר והמעקר פטור מלכסות הרי שנינו עיקור במשנה.
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שלא התירתה התורה אלא בשחיטה והיא אסורה לאכול משום אבר מן החי ואינה מטמאה משום נבלה עד שיעשה בה מעשה נבלה ואם נולד ספק בבהמה אם אסורה היא אם לא כגון שבא זאב ונטל בני מעים אחר שחיטה והחזירן מנוקבין מעמידין אותה בחזקתה שכיון שנשחטה כהוגן הרי היא בחזקת היתר לפי שרוב בהמות הן בחזקתן שאינן טריפות ואם יש ספק אחר שנשחטה כהלכתה היתה טריפה אם לא ניחדה בחזקת איסור שהיתה קודם שחיטה והוא איסו' אבר מן החי והרי היא טריפה ואינה מטמא' כנבלה שבחייה לא היתה בחזקת נבלה ואם נולד ספק בשחיט' כגון אם נסתפק לנו אם נשחטה בסכין פגומה או ספק שהה או ספק דרס הרי זה נבלה כרבי ישבב [ל"ב ע"א] דאמר כל שנפסלה בשחיטתה נבלה ומטמאה במשא.
<h2>דף י.</h2>
שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה נשמטה בפ"א [י' ע"א] ובפ' ואלו טרפות [נ"ד ע"א] אמרו הרי זו ספק ופסולה ואמרו שם שאם נמצאת שמוטה ושחוטה אם תפס בסימנין פסולה שכיון שתפס בסימנין אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואם לא תפס בסימנין י"א שצריך שיביא בהמה אחרת וישחוט ויקוף שתי שחיטות אם דומות זו לזו כשרה ואם אין דומות זו לזו נבלה שע"י העיקור השחיטה אינה הולכת בושט אלא בלא יושר וזהו דעת בעל הלכות והרמב"ן ז"ל שאפי' לא תפס אינה נכשרת אלא בהקפה. וי"א שאם לא תפס בסימנין אין צריך הקפה וכשרה ואפילו באמצע שחיטה הכי הוי דינא וכן כתבו רבואתא ז"ל הרי השלמנו הלכות שחיטה.
<h2>דף י:</h2>
אם לא בדק סכין ושחט אם הסכין הוא בפנינו בודקין אותו ואם אין בו פגימה כשרה ואם אין הסכין בפנינו אסורה משום בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיידע לך במה נשחטה ואם בדק הסכין קודם שחיטה ואחר שחיטה נאבד הסכין מחזיקין אותו בכשרותו ואם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה אנו תולין שבהעצמות נפגמה וכשרה ואם לא שבר בה עצמות אנו תולין שבעור נפגמה ואסורה ואם לא שבר בה עצמות ונגעה בעצם המפרקת ונמצאת פגומה יש אומרי' שתולין שבעצם המפרקת נפגמה ואם לא שחט אלא בהמה זו מותרת ואותן ששחט אחריה כולן אסורות שאנו תולין שבעצם המפרקת ראשונה נפגמה אעפ"י שלא היה שם אלא נגיעה וי"א משום נגיעה בעצם המפרקת לא שרינן לה דלא דמי לשבר בה עצמות דעצם המפרקת דרך הולכה והבאה לא פגים והאחרונים ז"ל פסקו בזה שאם שחט בהמות הרבה ולאחר ששחט כלן שבר בה עצמות או נאבד הסכין כלן אסורות ואפילו נגע בעצם המפרקת כל אותן שנשחטו אחר שנגע במפרקת כלן אסורות.
<h2>דף יב.</h2>
ואם בא אחד לפנינו ושחט ואין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לא שחיטתו כשרה לפי שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואם אינו בפנינו נסמוך על שחיטתו שהיה כראוי ואם הוא בפנינו כתבו הגאוני' ז"ל שצריך לבדוק אותו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה ואם הוא יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה ויש אומרים שצריך לבדוק אותו אם נתעלף ויש אומרים שאין חוששין לעלפויי ואם ידענו שהוא יודע הלכות שחיטה די בזה זהו דין מי שמוסרין לו לשחוט לכתחילה.
<h2>דף יג.</h2>
ששחיטתן אסורה אעפ"י שבאה מכח אדם ונעשית השחיטה יפה. שחיטת הנכרי היא נבלה שנאמר [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו מכלל שזבחו אסור ואפילו שחיטת גר תושב והוא גר שער שאוכל נבלות שנאמר [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והוא הגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז כגון אלו הישמעאלים ואפילו קבל עליו שבע מצות בני נח שחיטתו אסורה אפילו שחט בפנינו שחיטה יפה אין אוכלין משחיטתו וכן שחיטת כותי אסורה והם אותם שומרונים שהם בהר גריזים וקורין אותם הישמעאלי' כאמר"ה וגם הנוצרים קורין אותם שמאריטאנ"וש לפי שבאו משומרון אעפ"י שהם יש להם תורה שבכתב כמו הצדוקים והם הקראים שחיטתן נבלה לפי שגזרו עליהם חכמי התלמוד שיהיו כגוים גמורים לפי שמצאו להם דמות יונה בהר גרזים ועבדוה והרי הם עובדי ע"ז.
<h2>דף יג:</h2>
ובלילה אסור לשחוט ואם שחט ונמצאת השחיטה יפה כשרה בדיעבד ואם יש בידו אבוקה שוחט לכתחילה כמו ביום וכן סומא לא ישחוט ואם שחט שחיטה יפה שחיטתו כשרה.
<h2>דף יד.</h2>
ובשבת וביום הכפורים שאסור לשחוט אם שחט שחיטתו כשרה אם הוא בשוגג ואם הוא במזיד ביום הכפורים שחיטתו כשרה ואם הוא בשבת נדבר בו אחר זה. אלו הן דיני מי שאין שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה.
<h2>דף טו:</h2>
בכל דבר שהוא חותך הסימנין שוחטין לכתחילה בין בצור שהוא אבן חדה מאד וחותכת כסכין של ברזל בין בזכוכית בין בקנה ולא בכל קנה אלא בקרומית של קנה הגדל באגם שהוא חזק וקורין אותו בגמר' סימונייא דאגמא שהוא עשב הגדל באגמי המים וכשהוא יבש חותך ואין קסמין נבדלין ממנו אבל שאר קנים כל שדוחקין אותם קסמין נבדלין מהן ונפרשין ושמא יהיו נוקבין הסימנין. וכן בעצם החותך כגון שן אחת של בהמה מותר לשחוט וכן בצפורן תלושה.
צריך שתהיה הסכין חדה ולא יהיה בה פגימה וטעם איסור הפגימ' לפי שהיא נוקבת הסימנין וכן אמרו בגמרא ראשון מחולין [י"ז ע"ב] אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם והקשו שם פשיטא כיון דכי נקבא טרפה בעיא בדיקת הרי פי' שטעם איסור הפגימה משום שהפגימה היא נוקבת וכן אמרו [ט"ו ע"ב] שאין שוחטין במגל קציר ומגירה מפני שהם חונקין פי' נוקבין ויש משתגעין ואומרים שעל זה נאמר [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי חמץ בגימטריא פגימה וזה לא נזכר בשום מקום ולפי דבריהם אין איסור פגימה אלא בזבחים לא בחולין ויש מוסיפים טעות על טעותם שהאוכל מבהמה שנשחטה בסכין פגומה שהוא חייב כרת כאוכל חמץ בפסח ואין בזה אלא משום איסור נבלה והתשובה על שגעונות אלו הוא שגעון גם כן.
אין שחיטה אלא בתלוש אבל במחובר אין שוחטין ואמרו בגמרא משום שנאמר [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ואם הוא מחובר מעיקרו כגון קנה המחובר לקרקע וצור המחובר לקרקע וצפורן המחוברת באדם ושן המחוברת בבהמה בחייה שחיטתו פסולה שחט בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו אלא שדעתו לחזור ולתלוש אותו שחיטתו כשרה ואם בטלו יש מי שאוסר והרשב"א ז"ל כתב שהיא כשרה ואם שחט בשתי שיניים אעפ"י שהן תלושות דינן כסכין פגום ושחיטתו פסולה זהו דין מחובר.
<h2>דף טז.</h2>
ששחיטה אסורה אעפ"י שנעשית יפה מפני שלא היתה בכח אדם והתור' אמרה [דברים כ"ז] וזבחת ואכלת ופירשו חכמים מה שאתה זובח אתה אוכל. היתה סכין במקו' גבוה ונפלה ושחטה שחיטה יפה אסורה לפי שלא באה מכח אדם וכן אם היה סכין נעוץ בגלגל ריחי' ונתגלגל על ידי רוח או על ידי בהמה אעפ"י שבאותו גלגול נעשית שחיט' יפה כיון שלא נעשית מכח אדם היא אסורה. ואם היה הגלגל על ידי מים ופתח אדם המים וגלגלו הרחים אם שחט מכח שני ואילך שחיטתו (כשרה) [אסורה] ובכח ראשון לא ישחוט לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה שהיא מכח אדם ואומר הרשב"א ז"ל שאם הוא גלגל היוצרים שמגלגלים אותו ברגל או גלגל הריחים של יד שהשחיטה כשרה בין בכח ראשון בין בשאר הכחות שכלם מכח אדם הם. זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה שחיטתו כשרה אעפ"י שלא נתכוון לשחיטה לפי שאין חולין צריכין כוונה אם בדק חץ וירה אותו בקשת ושחט בו בהמה או עוף אם ידוע שלא החליד בין סימן לסימן או בין העור לסימן כגון שמצא העור חתוך או הנוצה שחיטתו כשרה אם היתה סכין בתוך חיקו ונפלה הראשונים ז"ל החמירו לאוסרה כאילו נפלה מן הגג וראוי להחמיר וה"ה אם נפלה מידו וכן כתב הרשב"א ז"ל אלו הן ששחיטתן אסורה מפני שלא היתה מכח אדם.
<h2>דף יז:</h2>
שלש מדות בסכין פגומה א' אוגרת ב' מסוכסכת ג' עולה ויורדת. ויש באוגרת שלשה מינין האחד שהפגימה היא גדולה וחוגרת הצפורן כשהוא בודק בצפורניו היא מעכבת הצפורן וזו היא כפגימת המזבח שהמזבח צריך שיהיה שלם ואם יש בו פגימת צפורן הוא פסול וזו הפגימה הכל מודים שהיא אוסרת. ויש דין שני והוא שאינו חוזר כלל אלא שאינו חלק יפה וזו קורין דמיא לסאסא והוא זקן השבלים וקורין אותו בלעז אשפ"יגא ובלשון ישמעאל אחר"ש וזו הכל מודים ששוחטין בה לכתחלה שהרי כששאלו בגמרא דמיא לסאסא מאי אמר ליה מאן יהיב לן מבשריה אכלינן ויש מדה אחרת אמצעית שהוא אינו חלק ואינו אוגר הצפורן וכתב הרמב"ן שהאמוראים נחלקו בזה בגמרא שיש מי שאומר שכיון שאינה חוגרת צפורן שוחטין בה ואפילו חוגרת חוט השערה וזה נראה שהוא דעת הריא"ף ז"ל שלא הזכיר חגירת צפורן וראוי להחמיר לאסור כל שהוא חוגרת קצת אעפ"י שאינה חוגרת צפורן על כן ראוי לשוחט שידקדק הרבה בבדיקת הסכין שלפעמים ירגש הפגימה בהולכת הצפורן וכשמחזירה אינו מרגיש בה ולפי שבהולכת הצפורן ראש הצפורן הוא דק ומרגיש בפגימה וכשהחזיר הצפורן נכנסה הפגימה בתוך הצפורן והוא עב ולא ירגיש בה על כן צריך עיון גדול בבדיקת הסכין וכמו שכתב הראב"ד בספר איסור משהו הרי פירשנו דין אוגרת. מסוכסכת היא הפגימה שאין מרגיש בה אלא מצד אחד או בהולכה או בהובא' ואינה כאוגרת שהיא אוגרת בין בהולכה בין בהובאה וזו אם שחט באותו צד שאינה נרגשת מותרת והוא שאין שם אלא פגימה אחת אבל אם יש בה פגימות הרבה אפילו כולן מסוכסכות אמרו בגמרא שהיא נדונת כמגרא שפגימותיה מסוכסכות שאפילו שחט באותו צד שאין הפגימות נרגשות אסורה כיון שהן הרבה חיישינן שמא ישכח ויביא והא דמכשרינן בחד מסוכסכות יש אומרים דלא מכשרינן אלא היכא דקיימא ארישא דסכינא אבל אם היא באמצע הסכין אין שוחטין בה ויש מכשירין אפילו באמצע הסכין שוחטין בה וכן דעת הריא"ף ז"ל זהו דין מסוכסכת. עולה ויורד הוא כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצין במשחזת ולא נשאר בהם פגם כלל זו שוחטין בה לכתחילה הרי פירשנו שלש מדות וסכין שהיא חותכת אלא שהיא קהה וחותכת מעט מעט זו היא סכין רעה ומותר לשחוט בה ואפי' שהא כל היום שלא הגביה ידו מותרת. יש מדה אחרת בסכין והוא הנקרא מגל יד והוא סכין שיש לה שתי פיות האחת חלוקה כסכין והשנית פגומה כמגל אם שחט באותו צד החלק שחיטתו כשרה אבל לכתחלה לא ישחוט שמא ישכח וישחוט באותו צד הפגום ויש ללמוד מכאן שאם הסכין היה ארוכה ויש בה פגימה בסוף הסכין אסור לכתחלה לשחוט ממקום הפגימה ולהלן שמא ישכח וישחט בפגימה ואם יש בו סימן כגון שהדביק מעט שעוה או קשר שם חוט אחד שוחטין בה לכתחלה שכיון שיש היכר בדבר לאו אתי למטעי משא"כ במגל יד דאתי למטעי כיון שאין בה היכר ומגרה שהוחלקו שניה שוחטין בה לכתחלה כן אמרו בגמרא ואם אין בסכין אלא פגימה אחת אסור לשחוט בה אפי' קנה העוף שאפילו שחט חציו בפגימה הוא כשר ואינו נפסל אא"כ פגעה הפגימה באותו מיעוט המשלים לרוב א"ה אסור לשחוט בה משום גזירה כן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושי חולין.
צריך שתהיה הסכין חדה ולא יהיה בה פגימה וטעם איסור הפגימ' לפי שהיא נוקבת הסימנין וכן אמרו בגמרא ראשון מחולין [י"ז ע"ב] אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם והקשו שם פשיטא כיון דכי נקבא טרפה בעיא בדיקת הרי פי' שטעם איסור הפגימה משום שהפגימה היא נוקבת וכן אמרו [ט"ו ע"ב] שאין שוחטין במגל קציר ומגירה מפני שהם חונקין פי' נוקבין ויש משתגעין ואומרים שעל זה נאמר [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי חמץ בגימטריא פגימה וזה לא נזכר בשום מקום ולפי דבריהם אין איסור פגימה אלא בזבחים לא בחולין ויש מוסיפים טעות על טעותם שהאוכל מבהמה שנשחטה בסכין פגומה שהוא חייב כרת כאוכל חמץ בפסח ואין בזה אלא משום איסור נבלה והתשובה על שגעונות אלו הוא שגעון גם כן.
דין בדיקת הסכין צריך לבדוק אותה בשלש רוחותיה כי יש פגימו' שאין נרגשו' בחודו של סכין והם הרגשו' בצדדי הסכין ע"כ צריך לבדוק בשלש רוחו' ובשר וצפורן ולפי שהושט הוא רך צרי' לבדוק בבשר וכמו שאמרו בגמ' בשרא אכל' בשרא בדיק לי' ולפי שהקנה הוא קשה צרי' לבדוק בצפורן וא"כ י"ב בדיקות הם הולכ' והובאה בג' רוחות בבשר והולכה והובא' בג' רוחו' בצפורן וסימן להם [ש"א י"ד] ושחטתם בז"ה ז"ה בגימטרי' שנים עשר ופירשו בגמרא שבדק להם סכין ונתן להם.
<h2>דף יח.</h2>
צריך להראות סכין לחכם כמו שכתוב [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם ואמרו בגמרא פרק א' שאין אלא מפני כבודו של חכם ואם לא הראה לחכם ושחט אמרו שם בגמרא דמשמתינן ליה שכל המזלזל בכבודו של חכם חייב נדוי וזה ששחט ולא הראה סכינו לחכם הרי זלזל בכבודו של חכם וגם מעבירין אותו מאומנותו ואם נמצאת סכינו יפה אין מעבירין אותו אבל מנדין אותו ואם נמצאת סכינו פגומה מעבירין אותו מאומנותו ומנדין אותו ואוסרין הבשר אפילו למוכרה לגוים כמו שאמרו בגמרא ממסמסינן ליה בפרתא דאפילו לגויים לא מזדבן כלומר מלכלכין אותו בפרש להמאיסו לגוים והבשר הוא נבלה שהרי הוא נקובת הושט וקיל"ן כרבי ישבב דאמר בפ"ב [ל"ב ע"א] כל שנפסלה בשחיטה נבלה ומטמאה במשא מה שאין כן בטרפה שאינה מטמאה מן התורה אלא למוקדשין כמ"ש בפרק בהמה המקשה [ע"ג ע"א] ומה שאמרו בגמרא ומכרזינן אבשריה דטרפה לא נאמר בדקדוק אלא לומר שהיא אסורה שכן אמרו למעלה כיון דכי נקבה טרפה לאו דווקא טרפה אלא אסורה באכילה וכן בפרק שלוח הקן [ק"מ ע"ב] אמרו בגמרא שאם שחט מיעוט סימנין אי שביק להו מטרפי ולאו דוקא מטרפי דהא נבלה היא אלא מתסרי קאמר וכן במשנת ואלו טרפו' [מ"ב ע"א] מנו נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בטרפות והם נבלות(ות) ופירשו בגמרא מאי טרפות אסורות.
אין שחיטה אלא בתלוש אבל במחובר אין שוחטין ואמרו בגמרא משום שנאמר [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ואם הוא מחובר מעיקרו כגון קנה המחובר לקרקע וצור המחובר לקרקע וצפורן המחוברת באדם ושן המחוברת בבהמה בחייה שחיטתו פסולה שחט בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו אלא שדעתו לחזור ולתלוש אותו שחיטתו כשרה ואם בטלו יש מי שאוסר והרשב"א ז"ל כתב שהיא כשרה ואם שחט בשתי שיניים אעפ"י שהן תלושות דינן כסכין פגום ושחיטתו פסולה זהו דין מחובר.
<h2>דף יט.</h2>
הקנה הוא טבעות טבעות והטבעת העליונה היא שלימה והטבעות האחרות אינן שלימות ויש רצועה של בשר בסופן ובראש הקנה על הטבעת העליונה יש כמין כובע של בשר והוא משופה ומחודד ומשם הוא יוצא הקול ובסוף שיפוי כובע זה יש שני גרעינין שהן כמין חטין מקום השחיטה הוא ממקום חטין ולמטה כמו שאמרו בפרק ראשון מחולין. ואם שחט משפוי כובע ולמטה ושייר מהחטין קצת לצד שפוי כובע וזהו שאמרו שייר בחטין כשרה ואין הגרמה אלא למעלה מהחטין.
בקנה שיעור מקום שחיטה הוא משפוי כובע ולמטה עד כלפי (הנוצה) [הריאה] העליונה כשאדם אוחז (הנוצה) [הריאה] בידו בקנה כשהיא נפוחה עד אותו מקום הוא מקום הראוי לשחיטה וכנגדו בחוץ הוא מקום שחיטה כשפושטת צוארה לרעות ולמטה מזה אינו מקום שחיטה ואם אנסה הבהמה עצמה ונתפשט אותו מקום יותר ממה שהיה מתפשטת כשהיה רועה בלא אונס אותו מקום הוא ספק אם הוא ראוי לשחיטה אם לא שהרי אמרו בגמ' אנסה עצמה מהו תיקו ואין לשחוט באותו מקום מן הספק וגם שם בגמרא אמרו אנס בסימנין פסולה.
הגרמה לשון הגרמה הוא לשון הכרעה שהוא יוצא ממקום שחיטה למקום שאינו ראוי לשחיטה ובלשון רבותינו ז"ל בפ' המוכר את הספינה [פ"ח ע"ב] השוקל עין בעין נותן לו את גירומיו פירוש שהמוכר במשקל צריך להכריע כף המאזנים של פירות יותר מכף המאזנים של אבן שהוא שוקל בה לפי שהכתוב אומר מאזני צדק צדיק ותן לו משלך ואם לא עשה כן אלא ששקל עין בעין ולא הכריע צריך להוסיף ללוקח שיעור אותה הכרעה וזהו לשון גרומיו וכן הגרמה הנזכרת בהלכות שחיטה הוא שהכריע הסכין ויצא ממקום שחיטה למקום שאינו ראוי לשחיטה וכן אמרו בגמ' [כ' ע"א] כגון דנקיט מראשו ואגרום ואזיל עד דמטי מתתאי.
בושט אין דין הגרמה כלל אלא כל ששחט במקום שאינו ראוי לשחיטה בין בתרבץ הושט הדבוק ללחי בין בסוף הושט במקו' הדבו' בכרס היא אסור' אפילו בנקב במשהו וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכן מוכח בגמרא בפרק ואלו טרפות. [אמ"ה פירוש אין הכונה שאם שחט במקום שאין ראוי לשחיטה שיהיה כשרה אלא שאם שחט והתחיל בהגרמה אפילו בד"ש אעפ"י שלא הגרים שליש ושחט כל הנשאר יפה שהשחיטה היא פסולה ומה שכתוב בפנים שבושט אין דין הגרמה ר"ל שאין לעיין אם הגרים שליש או פחות משליש ושחט הנשאר יפה או אם שחט שליש והגרי' ואח"כ שחט השאר יפה כפי הדינין החלוקין בקנה שאין גם אחת משתי חלוקות אלו בושט אלא כל שהגרים אפילו ד"ש בין בתחלה בין באמצע פסולה וזה על דרך הרמב"ן והרמב"ם ז"ל כל אחד לפי דרכו שהאחד מכשיר בשחט שליש והגרים שליש והאחר מכשיר בהגרים שליש ושחט שני שלישין אבל לדעת הרשב"א ז"ל שפוסל בשני דרכים אלו ולא הכשיר אלא אם שחט שני שלישים והגרים שליש דין הושט והקנה שוין כך נרא' לי פירוש הלכה זו ע"ה שלמה בן הרב ר' שמעון זלה"ה]. ואין דין הגרמה אלא בקנה וכן כתב רש"י ז"ל.
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פליגי בה בגמ' י"א כשרה אעפ"י שהרוב בהגרמה דכיון דכי נפקא חיותא בשחיטה נפקא כשרה וי"א דבעינן רובא בשחוטה וליכא ואסורה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש י"א דכשרה דהא רובא בשחוטה היה וי"א טרפה דכי נפקא חיותא בהגרמה נפקא והרמב"ם ז"ל פסק דכל היכא דאיכא רובא בשחיטה כשרה רובא בהגרמה פסולה. והרמב"ן ז"ל והר"ז הלוי ז"ל אומרין שאין להכשיר אלא בשוחט שני שלישין והגרים שליש ובהגרים שליש ושחט שני שלישין כיון שיש רובא בשחיטה בבת אחת כשרה והרשב"א ז"ל החמיר יותר דבעינן רובא בשחיטה וכי נפקא חיותא בשחיטה נפקא ואינו מכשיר אלא בשוחט שני שלישים והגרים שליש וכן היה דעת הרא"ש ז"ל.
<h2>דף יט:</h2>
שחיטה כמסרק כשרה כן אמרו בפרק ראשון וכן שחיטה באלכסון כקולמוס כשרה וכן אמרו בפרק השוחט [ל' ע"ב] והטעם באלו דלא בעינן שחיטה מפורעת דלא קיל"ן כר"ל דאמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא משום שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט לשונם ואין הלכה כן.
אם ניקב הקנה של בהמה או של עוף והשלימו לרוב (פי' שבשחיטת חצי הקנה השלם עם הנקב משלים לרוב כן פי' רש"י ז"ל) בין שהיה הנקב למעלה והשלימו בשחיטה בין שהיה הנקב באמצע והשלימו בשחיטה כשרה כיון שיש רוב בשחיטה כשרה כן אמרו בגמ' בפ' ראשון [י"ט ע"א].
שנים ששחטו כאחד ישראל ונכרי או מין. השחיטה פסולה לפי שנתערב בשחיט' זו כח מי ששחיטתו אסורה התחיל ישראל וגמר גוי או שהתחיל גוי וגמר ישראל אעפ"י שנעשית מקצת השחיטה על ידי ישראל כיון שנעשית מקצתה על יד הנכרי ששחיטתו פסולה היא אסורה לפי שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שצריך שתהיה השחיטה מתחילה ועד סוף על יד ישראל שיש לשחיטה מתחלה ועד סוף דין שחיטה כמו שאמרו בפרק השוחט [כ"ט ע"ב] בשוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ובענין נתקנח הדם בין סימן לסימן וצריך שתהיה כולה על יד ישראל ואם התחיל הגוי דבר שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה והשלימה ישראל שחיטתו כשרה וכמו שאמרו בפר' העור והרוטב [קכ"א ע"ב] ובפ"ק דחולין [י"ט ע"ב].
השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ואם החזיר הסימנין לאותו צד שוחט לכתחלה ואם לא החזיר הסימנין בדיעבד כשרה שבודאי הגיע לסימנין קודם שתשבר מפרקתה ורש"י ז"ל פי' שאפי' לכתחלה מותר ולא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר.
השוחט מן העורף אם לא החזיר הסימנין לאחוריו שחיטתו פסולה לפי שהוא שובר מפרקתה של בהמה אם החזיר הסימנין שחיטתו כשרה כן אמרו בגמרא בפ' (השוחט) [הראשון] והעורף הוא הפך הפנים כמו שכתוב [ירמיה ב'] כי פנו אלי עורף ולא פנים.
<h2>דף כ:</h2>
חלדה הוא לשון הטמנה שהסכין אינה גלוייה בשעת שחיטה אלא מכוסה ופי' בגמ' בפ"א [כ' ע"ב] שהוא מלשון חולדה שהיא עומדת בעיקרי הבתים ונראה לי שמפני זה נקרא העולם חלד שנאמר האזינו כל יושבי חלד שעניינו נעלם מכל בני אדם ולא ידע אותו אלא הקב"ה שבראו. וכן נקרא עולם לשון העלמה וכן החלודה העולה מפני העיפוש על גבי הכלים נקרא חלודה מפני שהוא כסוי על הכלים וכן פירשתי בספר אוהב משפט שחברתי זה לו חמשה ושלשים שנה ואם הכניס הסכין בין סימן לסימן ושחט בין ממעלה למטה דרך שחיטה בין ממטה למעלה אפילו במשיכה היא נבלה כמו שפירשו בגמ' בפ' השוחט [ל' ע"ב] ואמרו בגמ' בין סימן לסימן פסולה תחת העור איני יודע ואמרו בגמ' תחת מטלית מהו שנפלה טליתו על הסכין ונסתבך בו או תחת צמר מסובך וכן אם שחט רוב הסימנין והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר מהו ואמרו על כל אלו הבעיות תיקו והרי הם ספק נבלה ואסורה הנה השלמנו דיני חלדה.
<h2>דף כז.</h2>
מצות שחיטה היא שישחוט שני הסימנין בין בעוף בין בבהמה ובדיעבד אם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה וחיה כשרה ואחד וחצי בבהמה פסולה. וכתב בתוספות שיש בזה רמז בתורה [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך כאש"ר צויתיך א' אחד ש' שנים ר' רוב והפך התיבה כאשר רובו של אחד כמוהו ורוב זה שאמרו כל שהוא יותר מחציו ויש בירושלמי שאדם אחד שחט ולא שחט שני סימנין אלא רובם ובא לפני חכם ושאלו למה נתכונת אמר לו לשני סימנין ולא יכולתי לשחוט אלא הרוב א"ל השחיטה כשרה ואתה לא תשחוט מכאן ואילך שצריך השוחט להיות רגיל באמון ידים.
<h2>דף כח.</h2>
שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה קודם שחיטה אעפ"י שהוא עוף והכשירו בסימן אחד שחיטתו נבלה כי כן הלכה למשה מסיני שצריך בשעת שחיטה שלא יהיה עיקור אפי' באותו סימן שאינו שחוט וה"ה אם שחט הגרגרת ונמצא הושט שמוט שהיא טרפה אבל ברוב אין העיקור אלא בגרגרת. אמרו בפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] שהשוחט עוף צריך למכבשינהו (לרעי') [לכרעי'] כי העוף בשעת שחיטה מסתבך בכותל והסימנין נעקרין על כן צריך להרחיק רגליו מכל דבר שלא יגע בהם ברגליו ויעקור הסימנין ויש מוציאין לשון העוף בין לחייו כדי שלא יבלע הסימנין ויעקור אותם.
שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה נשמטה בפ"א [י' ע"א] ובפ' ואלו טרפות [נ"ד ע"א] אמרו הרי זו ספק ופסולה ואמרו שם שאם נמצאת שמוטה ושחוטה אם תפס בסימנין פסולה שכיון שתפס בסימנין אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואם לא תפס בסימנין י"א שצריך שיביא בהמה אחרת וישחוט ויקוף שתי שחיטות אם דומות זו לזו כשרה ואם אין דומות זו לזו נבלה שע"י העיקור השחיטה אינה הולכת בושט אלא בלא יושר וזהו דעת בעל הלכות והרמב"ן ז"ל שאפי' לא תפס אינה נכשרת אלא בהקפה. וי"א שאם לא תפס בסימנין אין צריך הקפה וכשרה ואפילו באמצע שחיטה הכי הוי דינא וכן כתבו רבואתא ז"ל הרי השלמנו הלכות שחיטה.
אם ניקב הקנה של בהמה או של עוף והשלימו לרוב (פי' שבשחיטת חצי הקנה השלם עם הנקב משלים לרוב כן פי' רש"י ז"ל) בין שהיה הנקב למעלה והשלימו בשחיטה בין שהיה הנקב באמצע והשלימו בשחיטה כשרה כיון שיש רוב בשחיטה כשרה כן אמרו בגמ' בפ' ראשון [י"ט ע"א].
<h2>דף כח:</h2>
אם לא שחט הורידין והם העורקין שבצואר שמהן יוצא דם כשרה ובעוף צריך לנקוב אותן בשעת שחיטה לפי שהוא צולהו כאחד ובבהמה שהוא מנתחה אין צריך.
<h2>דף ל.</h2>
שחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה דלא בעינן שחיטה מפורעת וכגון ששחט מעט בראש הסימנין וירד למטה מהסימנין לצד ימין ושחט מעט שלא כנגד השחיטה הראשונה ועוד ירד למטה לצד שמאל ושחט מעט ובין כל השחיטות יש רוב הסימן אלא שאינו בהיקף אחד כשרה כיון שרוב הסימן נשחט אעפ"י שאינו בהיקף אחד כשרה דלא בעינן שחיטה מפורעת כן אמרו בפ' השוחט.
<h2>דף ל:</h2>
שחיטה כמסרק כשרה כן אמרו בפרק ראשון [י"ט ע"א] וכן שחיטה באלכסון כקולמוס כשרה וכן אמרו בפרק השוחט [ל' ע"ב] והטעם באלו דלא בעינן שחיטה מפורעת דלא קיל"ן כר"ל דאמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא משום שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט לשונם ואין הלכה כן.
חלדה הוא לשון הטמנה שהסכין אינה גלוייה בשעת שחיטה אלא מכוסה ופי' בגמ' בפ"א [כ' ע"ב] שהוא מלשון חולדה שהיא עומדת בעיקרי הבתים ונראה לי שמפני זה נקרא העולם חלד שנאמר האזינו כל יושבי חלד שעניינו נעלם מכל בני אדם ולא ידע אותו אלא הקב"ה שבראו. וכן נקרא עולם לשון העלמה וכן החלודה העולה מפני העיפוש על גבי הכלים נקרא חלודה מפני שהוא כסוי על הכלים וכן פירשתי בספר אוהב משפט שחברתי זה לו חמשה ושלשים שנה ואם הכניס הסכין בין סימן לסימן ושחט בין ממעלה למטה דרך שחיטה בין ממטה למעלה אפילו במשיכה היא נבלה כמו שפירשו בגמ' בפ' השוחט [ל' ע"ב] ואמרו בגמ' בין סימן לסימן פסולה תחת העור איני יודע ואמרו בגמ' תחת מטלית מהו שנפלה טליתו על הסכין ונסתבך בו או תחת צמר מסובך וכן אם שחט רוב הסימנין והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר מהו ואמרו על כל אלו הבעיות תיקו והרי הם ספק נבלה ואסורה הנה השלמנו דיני חלדה.
דרסה היא השוחט שלא בהולכה והובאה והיא בשני עניינים או שחתך הסמנין בדוחק הסכין עליה. ולא הוליך ולא הביא או שהכה אותם בסכין כמי שחותך את הדלעת כיון שלא הוליך והביא הרי זו פסולה שהתורה אמרה [ויקרא א'] ושחט ואמרו בגמר' בפ' השוחט אין ושחט אלא ומשך שנאמר [ירמיה ט'] חץ שחוט לשונם ופי' שחוט כמו שוחט כמו חגורי חרב שהוא כמו חוגרי חרב וכן [יחזקאל ט'] לבוש הבדים שהוא כמו לובש הבדים וכן חץ שחוט שהוא כמו שוחט והחץ אינו שוחט אלא דרך הולכה הרי למדנו שאין שחיטה אלא במשיכה ואם אין בה משיכה זו היא דרסה שהיא פוסלת השחיטה ואמרו בגמרא בפ' השוחט שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואין חוששין שמא ידרסו זה על זה זהו דין דרסה.
שיעור הסכין אם הוליך והביא אפילו כל שהוא שוחטין בה ואפילו באיזמל ופירשו בגמרא והוא שאין לו קרנים שאם יש לו קרנים מן הצדדין אנו חוששין שלא ינקבו הקרנים הושט ופירשו בגמרא כגון מחטא דאושכפי שהם הרצענים וחותכין בו העור ויש לו רוחב מועט אבל במחט פשיטא שאסור לשחוט בו שהוא נוקב ומכל מקום צריך ליזהר שיהא הסכין רחב מעט כמו איזמל ואם הוליך ולא הביא והתיז את הסימנין בבת אחת אם יש בסכין שיעור צואר וחוץ לצואר כשיעור צואר שחיטתו כשרה ואין חוששין שמא דרס אבל אם אין בסכין שיעור שני צוארין ושחט הסימנין במשיכה א' ודאי בדרסה שחט ואסורה ואם שחט שני ראשין כאחד צריך שיהיה חוץ לשני צוארין כמלא צואר וכן אם שחט שלשה ראשין כאחד צריך שיהיה חוץ לכולם שיעור צואר א' מלבד צוארי הנשחטין ואם שחט שני ראשין כאחד ואין חוץ לצואר כמלא צואר כתבו התוספות שאין אסורה אלא החיצונה אבל הפנימית כשרה שהרי (ישחוט) [יש חוץ] לצואר כמלא צואר וזה ודאי אינו נראה נכון שאם החיצונה נשחטה בדרסה גם הפנימית נשחטה בדרסה שהרי במשיכה אחת נשחטו שניהם.
<h2>דף לא.</h2>
ששחיטה אסורה אעפ"י שנעשית יפה מפני שלא היתה בכח אדם והתור' אמרה [דברים כ"ז] וזבחת ואכלת ופירשו חכמים מה שאתה זובח אתה אוכל. היתה סכין במקו' גבוה ונפלה ושחטה שחיטה יפה אסורה לפי שלא באה מכח אדם וכן אם היה סכין נעוץ בגלגל ריחי' ונתגלגל על ידי רוח או על ידי בהמה אעפ"י שבאותו גלגול נעשית שחיט' יפה כיון שלא נעשית מכח אדם היא אסורה. ואם היה הגלגל על ידי מים ופתח אדם המים וגלגלו הרחים אם שחט מכח שני ואילך שחיטתו (כשרה) [אסורה] ובכח ראשון לא ישחוט לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה שהיא מכח אדם ואומר הרשב"א ז"ל שאם הוא גלגל היוצרים שמגלגלים אותו ברגל או גלגל הריחים של יד שהשחיטה כשרה בין בכח ראשון בין בשאר הכחות שכלם מכח אדם הם. זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה שחיטתו כשרה אעפ"י שלא נתכוון לשחיטה לפי שאין חולין צריכין כוונה אם בדק חץ וירה אותו בקשת ושחט בו בהמה או עוף אם ידוע שלא החליד בין סימן לסימן או בין העור לסימן כגון שמצא העור חתוך או הנוצה שחיטתו כשרה אם היתה סכין בתוך חיקו ונפלה הראשונים ז"ל החמירו לאוסרה כאילו נפלה מן הגג וראוי להחמיר וה"ה אם נפלה מידו וכן כתב הרשב"א ז"ל אלו הן ששחיטתן אסורה מפני שלא היתה מכח אדם.
<h2>דף לב.</h2>
שהייה לשון עיכוב בלשון תלמוד [ברכות ל' ע"ב] חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין וכן בהרבה מקומות מזכירין עיכוב בלשון שהייה ולשון הקדש הוא וטעם איסור השהייה הוא שאם התחיל בשחיטה ולא השלימה הרי עשה בה מעשה נבלה ואם שהה בנתים אותו מקצת שהתחיל הוא אוסרה ואותו מקצת שעושה אחר כך הרי הוא כאלו עושה אותו בבהמה שכבר מתה ובתוספתא [פ"ב ה"ב] תניא שחט מעוט של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם טרפה על כן צריך השוחט לגמור את השחיטה תכף שהתחילה ואם שחט מעט ושהה שיעור גדול פסולה. שיעור שהייה בבהמה הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנ' וישחוט העור ורוב שנים ואם שחט אחד וחצי בבהמה והגביה ידו ושהה שיעור זה וחזר והשלים השחיטה שחיטתו פסולה. שיעור שהייה בעוף כשיעורו בבהמה דקה ויש אומרים ששיעורו כשיעור שחיטת העוף. במה דברים אמורים שהגביה ידו אבל אם שוחט בסכין רעה אעפ"י ששהה כל היום כולו כיון שהוא שוחט מעט מעט שחיטתו כשרה. שחט מעט ושהה מעט ושחט מעט ושהה מעט והשלי' שחיטתו ואין בשהייה אחת שיעור שהייה אם יש בין כל השהייות שיעור שהייה בעו בגמרא אם מצטרפות אם לא ולא איפשיטא בעיא זו ומן הספק היא אסורה. וכן בעו בגמ' שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ורש"י ז"ל פירש אם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ושהה שיעור שהייה וחזר וגמר המיעוט מהו והספק בזה הוא שאעפ"י שאם הניח העוף והבהמה היו כשרים כיון שנשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה כיון שדרך שחיטה גמר דמי לשוהה קודם ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ופסולה וזה הפירוש אינו נראה נכון שכיון שמן התורה סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הרי נגמרה השחיטה ולמה תופסל בשהייה ובתוספתא [פ"ב ה"א] תניא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. והרמב"ם ז"ל פירש שיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט אם לא שהה אלא כדי שחיטת מיעוט סימן מהו וגם זה הפי' אינו נכון שאין שיעור שהייה אלא כדי שישחוט שחיטה גמורה שהוא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ובתוספות וכן הרמב"ן ז"ל הם מפרשים השוחט בהמה שצריך בה רוב שנים ושחט רוב סימן אחד ושהה במיעוט האחרון בסכין רעה שבעודו שוחט אותו מיעוט שהה באותה שחיטה בסכין רעה שיעור שהייה ואח"כ שחט הסימן השני מהו שכיון שהמיעוט אינו מעכב הרי הוא כאלו שהה בלא שחיטה וכמחתך בשר בעלמא הוא ופסולה או דילמא כיון שהוא צריך לגמור אותו מיעוט לכתחילה הרי הוא מתעסק בשחיטה וכשרה וסלקא בתיקו והוייה ספק נבלה ואסורה. זהו דין שהייה ואין שהייה בקנה העוף כלל שאם מצא חצי קנה פגום והשלימה לרוב כשרה.
וקודם שנתחיל לפרש הטרפות נבאר דיני הנבלות בטומאתן ובהנאתן וכל השחיטות האסורות בהנאה ואין להם טומאה. ניקב קרום של מוח או דרוסה ושאר הטרפות שחיטתן מטהרתן מידי נבלה וכן נראה בראשון מחולין [כ' ע"ב] שאמרו שם מלק בסכין מטמאה בבית הבליעה כלומ' שהיה נבלה והקשו שם למאן דאמר שהיה טרפה ומליקת' זו היא שחיטתה (תדע) [תהני] לה מליקתה לטהרה מידי נבלה כלומר כמו שטרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה כן היה הדין בזה העוף שמלקו בסכין שזאת המליקה שהיא כשחיטה בבהמה תטהרנו מידי נבלה ולמה הוא מטמא בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור. התבאר מזה שהטרפה ששחטה שחיטת' מטהרתה מידי נבלה ובפרק בהמה המקשה [ע"ב ע"א] אמרו במשנה על הוציא העובר את ידו (והחזירה) [וחתכה] ואח"כ שחט את (דמו) [אמו] שהוא טהור [שחט את אמו ואח"כ חתכה טהור] במגע טרפה שחוטה ובלשון הזה אמרו במשנה מצינו בטרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה אף דבר זה כן ובפ' העור והרוטב [קכ"ח ע"ב] אמרו וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אין מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה וכן היה זו בזבחים בפרק חטאת העוף [ס"ט ע"ב] ועל זו אמרו בגמרא בפרק בהמה המקשה [ע"ג ע"א] שהיא מטמא' במוקדשין שאם נגע בה בשר קדש בטרפ' ששחטה שהבשר ההוא הוא טמא מדרבנן וטרפה מותרת בהנא' אפילו לא שחטה שהתורה התירה טרפה לכלב שנאמר [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו והוא (הבין) [הדין] לכל הנאה אחרת ולא אסרה הכתוב אלא לאכילה. ויש שחיטה שהיא אסורה בהנאה ואין לה טומאה והן כל השחיטות התלויו' בקדושת הקרבנות כגון חולין שנשחטו בעזרה וכן מוקדשין שנשחטו חוץ לעזרה והוא הדין למי ששוחט לשם חטאת וכיוצ' בזה כל אלו אסורין בהנאה ואין בהם טומאה. ויש שחיטות שהן אסורות בהנאה ומטמאות טומאת נבלות כגון שחיטת נכרי וכל התלוי בענין עבודת ע"ז כשוחט לשם שרי מעלה וכיוצא בהן כל אלו הן אסורות בהנאה ומטמאות במשא. ויש שחיטות שהם מטמאו' כנבלה ומותרות בהנאה כגון שוחט שאינו יודע הלכות שחיטה ושחיטת חש"ו שהן מטמאות כנבלה שמתה מאליה ומותרת בהנאה שנאמר [דברים י"ד] לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי והוא הדין לשאר הנאות. ויש שחיטות שהם נבלה אבל אינם מטמאות מחיים עד שתמות הבהמה והם כל שנפסלה בשחיטתה שהיא נבלה כדברי רבי ישבב והלכה כמותו ואף על פי שהיא נבלה אינה מטמאה מחיים כל זמן שהיה מפרכסת כמו שאמרו בגמ' בפ' השוחט. וכגון גוי ששחט בהמת ישראל ושחט שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת אינה מטמאה עד שתמות כמו שאמרו בפ' העור והרוטב [קכ"א ע"ב] וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שאר אבות הטומאות בפ"ב [ה"א] ובפ"א מהלכות טומאת מת [הט"ו] ולא כתב כן בפ"ד מהלכות שחיטה. ויש נבלה מחיים ובאדם מטמאות באהל (באלו) [כאלו] הוא מת והם אותן שהזכירו בראשון מחולין [כ"א ע"א] והם נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נקרע כדג מגבו שמטמאין באהל וירך שנטלה וחללה עמה כל שרבוצה ונראית חסרה ועשאה גסטרה שחלקה לשתים כל אלו מטמאין מחיים אפי' מפרכסין כמו שאמרו בפ' השוחט אבל נפסלה בשחיטתה כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כל זמן שהיא מפרכסת אין לה טומאה עד שתמות כמו שאמרו בגמ' בפ' השוחט וכל אלו הן מותרות בהנאה ועושין סימן לאותן (שאין) [שהן] נבלות ימ"ק גג"ו. י' ירך מ' מפרקת ק' קרועה כדג ג' גסטרא ג' גרגרת ו' ושט אלא [שאלו] השתים אינם מטמאין כל זמן שהיה מפרכסת. וכבר בא לידי עוף שנשחט מקצת הושט והיה אוכל ונתקיי' יותר מג' חדשים עד שהשלימו שחיטתו ואסרתיו משום נבלה.
<h2>דף לג.</h2>
ונבאר בע"ה דיני כסוי והם עשרה מצות כסוי אינה אלא בחיה ועוף אם יצא מהם דם ואם לא יצא מהם דם אעפ"י שבטלה מצות כסוי הם מותרים באכילה וכן שנינו בפרק השוחט [ל"ג ע"א].
<h2>דף לח:</h2>
השוחט את המסוכנת צריכה שתפרכס ואם לא פרכסה אסורה שמא מתה קודם גמר שחיט' ואיזו היא מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו יש לה כח בשיניה ואוכלת אפילו קורות ובקעיות היא בחזקת מסוכנת וצריכה פרכוס בסוף שחיטה. ואי זה הוא פרכוס בהמה דקה שפשטה ידה והחזירה ה"ז פרכוס ואם לא החזיר' אין זה פרכוס ואסורה. וברגל בין פשטה ולא החזירה בין כפפה ולא פשטה כשרה. ובגסה בין ביד ובין ברגל בין פשטה ולא כפפה ובין כפפה ולא פשטה כשרה וכן אמרו בגמ' בפ"ב דחולין ובע"ז [ט"ז ע"א] אמרו דחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס שהחיות אפילו הגסות הם יותר קלות להתנועע מבהמה גסה. ובעוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו כשר. מצאתי בחדושי הרמב"ן ז"ל לא אכלתי בשר כוסכוס [ל"ז ע"ב] פירוש מסוכנת וממהרין לומר שחוט שחוט אלמא (שהוא) [שריא] שהגאוני' ז"ל אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו אבל בשל גוי טבח אסורה וזו מדת חסידות להם עד כאן השלמנו דיני הגרמה.
השוחט לנכרי אעפ"י שהנכרי מחשב לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז שחיטתו כשרה אפילו הבהמה של נכרי.
ומותר לישראל לשחוט לנכרי אפילו עובד ע"ז ושחיטתו מותרת אעפ"י שהנכרי מחשבתו לע"ז אין השחיטה נפסלת מפני מחשבתו של נכרי.
<h2>דף לט.</h2>
השוחט שיזרוק הנכרי דמה ויקטיר חלבה לע"ז הרי זו פסולה. חשב השוחט לשחוט בהמה זו לע"ז הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה וכן אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז הרי זו פסולה אעפ"י שלא היתה השחיטה לשם ע"ז. [אמ"ה פירוש ואסורה בהנאה והכי איתא בברייתא בגמ' דמייתו מינה סייעתא לרבי יוחנן וכן פירש רש"י ז"ל גבי מלתיה דר' יוחנן]. שחט סתם ואחר כך נמלך לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז פסולה פירוש מספק שמא הוכיח סופו על תחלתו דבשעת שחיטה היתה לו מחשבה זו.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים ונהרות ומדברות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות על דעת לעבוד אותם הרי הוא זבחי מתים ואסורה בהנאה ואם לא שחטן לשם עבודה אלא לשם רפואה שחיטתן פסולה מדבריהם ומותרת בהנאה. השוחט לשם שרו של הר או לשם שר מכל אחד מאלו אפילו לשם מכאל השר הגדול בין ששחט אפילו לשם שלשול קטן שבים אעפ"י שלא נתכוון לעבודה אלא לרפוא' הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה.
<h2>דף מ.</h2>
שנים אוחזין בסכין ושחטו אחד לשם דבר האסור ואחד לשם דבר המותר אסורה עד שיתכוונו שניהם לדבר המותר.
שנים ששחטו כאחד ישראל ונכרי או מין השחיטה פסולה לפי שנתערב בשחיט' זו כח מי ששחיטתו אסורה התחיל ישראל וגמר גוי או שהתחיל גוי וגמר ישראל אעפ"י שנעשית מקצת השחיטה על ידי ישראל כיון שנעשית מקצתה על יד הנכרי ששחיטתו פסולה היא אסורה לפי שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שצריך שתהיה השחיטה מתחילה ועד סוף על יד ישראל שיש לשחיטה מתחלה ועד סוף דין שחיטה כמו שאמרו בפרק השוחט [כ"ט ע"ב] בשוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ובענין נתקנח הדם בין סימן לסימן וצריך שתהיה כולה על יד ישראל ואם התחיל הגוי דבר שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה והשלימה ישראל שחיטתו כשרה וכמו שאמרו בפר' העור והרוטב [קכ"א ע"ב] ובפ"ק דחולין [י"ט ע"ב].
<h2>דף מא.</h2>
ישראל ששחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו לא אסורה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וי"א שאפילו יש לו בהם שותפות אינה אסורה שלא נתכוון אלא לצער את חבירו.
היה שוחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו והתרו בו וקבל עליו התראה אין לך משומד גדול מזה ושחיטתו אסורה.
שוחט אדם בין בראש הגג בין בראש הספינה אבל לא ישחט לתוך הים ולא לתוך הנהרות שלא יראה כשוחט לשר של ים ושל נהרות. אין שוחטין לתוך הכלים שלא יראה כמקבל דם לע"ז והוא שיהיה כלי ריקן וכן אם היה מלא מים צלולין שמא יאמרו לצורתו הנראית במים הוא שוחט ואם היו עכורין או מלא עפר מותר ולא ישחטו לתוך הגומה ואפילו בגומה שבבית לפי שזה מעשה המינין שמאספין הדם בגומה ואוכלים שם להתחבר עם השדים ואם רוצים לנקות חצירו עושים מקום מדרון חוץ לגומה (כדין) [כדי] שהיה הדם שותת ויורד לגומה ובשוק לא יעשו כן שאין אדם עשוי לנקות השוק ושמא לשם מינות עשה כן וצריך לבדוק אחריו שמא מין הוא וכתב הרשב"א ז"ל שאם עבר ושחט באחד מכל אלו העניינים שחיטתו כשרה שאין מוציאין אדם מחזקתו עד שיבדק ונמצא חשוד. היה בא בספינה שוחט על גבי הכלים או על גבי הספינה כדי שלא יטנף הספינה ושחיטתו מותרת. השלמנו דיני היכן שוחטין בס"ד.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט קדשים בחוץ שחיטתו פסולה לפיכך השוחט לשם דברים הבאים בנדר ונדבה כגון עולה ושלמים או אשם תלוי לשם פסח לשם תודה לשם קרבן נזיר שחיטתו פסולה חוששין שמא עכשיו נדב אותן ונראה דשוחט קדשים בחוץ ואפילו היתה הבהמה בעלת מום אסורה פעמים שאדם מכסה המום ואינו ונראה לי שאם היה המום גלוי כגון מחוסרת אבר אין חוששין. ואם שחט דברים שאינן ראויין להקרבה כגון חיה ואווזין ותרנגולין ובני יונה גדולים ותורים קטנים שאין ראויים להקרבה אין חוששין. לשם חטאת ואשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שאין באין בנדר ונדבה כשרים. השוחט לשם עולת אשתו אין חוששין שמא ילדה או הפילה וחייבת בעולה שכל היולדת והמפלת יש להם קול. השוחט לשם חטאת ונודע שהוא חייב חטאת שחיטתו פסולה.
<h2>דף מד.</h2>
תרבץ הושט אינו ראוי לשחיטה כלל והוא המקום הדבוק ללחי והוא המקום היותר קשה מהושט עצמו שכשחותכין אותו עומד במקומו וזה המקו' אינו ראוי לשחיטה והושט לפי שהוא רך כשחותכין אותו הוא מתקבץ ונגלה הקרום הלבן שהוא בפנים ושיעורו כדי תפיסת יד כן אמרו בגמר' בפ' ואלו טרפות ופירש הרא"ה ז"ל שהוא כדי שיתפוס אדם בשתי אצבעותיו והוא כרוחב אצבע וי"א כדי שיעור שתי אצבעות וכת' הרמב"ם ז"ל שזה השיעו' הוא בבהמ' ובחיה אבל בעוף הכל לפי גודלו וקוטנו וכתב עליו הרמב"ן ז"ל כי יש לחלק גם כן בין דקה לגסה והרא"ה ז"ל כתב שקבלה היא בידו מאחיו ששעור תרבץ הושט בעוף כנגדו משפוי (רובע) [כובע] ולמטה זה השיעור הוא למעלה ולמטה שיעור הושט עד מקום שהוא (משעור) [משעיר] ונעשה פרצים פרצים בכרס כמו שאמרו בפרק ואלו טרפות עד כאן הוא מקום הראוי לשחיטה.
<h2>דף מה.</h2>
בקנה שיעור מקום שחיטה הוא משפוי כובע ולמטה עד כלפי (הנוצה) [הריאה] העליונה כשאדם אוחז (הנוצה) [הריאה] בידו בקנה כשהיא נפוחה עד אותו מקום הוא מקום הראוי לשחיטה וכנגדו בחוץ הוא מקום שחיטה כשפושטת צוארה לרעות ולמטה מזה אינו מקום שחיטה ואם אנסה הבהמה עצמה ונתפשט אותו מקום יותר ממה שהיה מתפשטת כשהיה רועה בלא אונס אותו מקום הוא ספק אם הוא ראוי לשחיטה אם לא שהרי אמרו בגמ' אנסה עצמה מהו תיקו ואין לשחוט באותו מקום מן הספק וגם שם בגמרא אמרו אנס בסימנין פסולה.
<h2>דף נד.</h2>
שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה נשמטה בפ"א [י' ע"א] ובפ' ואלו טרפות [נ"ד ע"א] אמרו הרי זו ספק ופסולה ואמרו שם שאם נמצאת שמוטה ושחוטה אם תפס בסימנין פסולה שכיון שתפס בסימנין אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואם לא תפס בסימנין י"א שצריך שיביא בהמה אחרת וישחוט ויקוף שתי שחיטות אם דומות זו לזו כשרה ואם אין דומות זו לזו נבלה שע"י העיקור השחיטה אינה הולכת בושט אלא בלא יושר וזהו דעת בעל הלכות והרמב"ן ז"ל שאפי' לא תפס אינה נכשרת אלא בהקפה. וי"א שאם לא תפס בסימנין אין צריך הקפה וכשרה ואפילו באמצע שחיטה הכי הוי דינא וכן כתבו רבואתא ז"ל הרי השלמנו הלכות שחיטה.
<h2>דף פג:</h2>
ונבאר בע"ה דיני כסוי והם עשרה מצות כסוי אינה אלא בחיה ועוף אם יצא מהם דם ואם לא יצא מהם דם אעפ"י שבטלה מצות כסוי הם מותרים באכילה וכן שנינו בפרק השוחט [ל"ג ע"א].
כוי הוא ספק בהמה ספק חיה וטעון כסוי בחיה וחלבו אסור כבהמה על כן נותנין לו חומרי שניהן לפיכך אין שוחטין אותו בי"ט שאם יכסו את דמו יאמרו חיה הוא וחלבו מותר ואם עבר ושחטו בי"ט ימתין עד לערב אם נשאר דמו יכסה אותו אחר י"ט וכן השוחט לחולה בשבת אין מכסין את הדם אלא לאחר שבת שהעפר אסור לטלטלו בשבת. והשוחט בי"ט חיה או עוף צריך שיהיה לו עפר מוכן מערב יום טוב.
מצות כסוי היא שיתן עפר למטה ועפר למעלה ואין מכסין אלא בעפר דק כמו שכתוב [דברים ט'] עד אשר דק לעפר ואפר קרוי עפר שנאמר [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת. ואם כסהו באבנים או שכפה עליו את הכלי אין זה כסוי ובכל דבר שצריך כתישה אין מכסין בו ובגרידת מתכות אם נשרפו מכסין בהם וכן גרידת זהב שנאמר [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. השלמנו דיני הכסוי.
<h2>דף פד:</h2>
כוי הוא ספק בהמה ספק חיה וטעון כסוי בחיה וחלבו אסור כבהמה על כן נותנין לו חומרי שניהן לפיכך אין שוחטין אותו בי"ט שאם יכסו את דמו יאמרו חיה הוא וחלבו מותר ואם עבר ושחטו בי"ט ימתין עד לערב אם נשאר דמו יכסה אותו אחר י"ט וכן השוחט לחולה בשבת אין מכסין את הדם אלא לאחר שבת שהעפר אסור לטלטלו בשבת. והשוחט בי"ט חיה או עוף צריך שיהיה לו עפר מוכן מערב יום טוב.
<h2>דף פה.</h2>
אין צריך לכסות אלא בשחיטה הראויה אבל בשחיטה שאינה ראויה אין חייב לכסות לפיכך הנוחר והמעקר והשוחט את הטרפה או שנתנבלה בידו וכן שחיטה חש"ו שלא עמדו על גביהן אין טעונים כסוי.
השוחט חולין בעזרה שחיטתו פסולה כמו שנתפרש בפרק שני מקדושין [נ"ח ע"א] ובפרק אותו ואת בנו [ע"ח ע"א] ובפרק כסוי הדם.
<h2>דף פה:</h2>
השוחט אפי' אינו צריך לאכילה אלא לדם לעשות ממנו צבע או לרפואה חייב לכסות.
<h2>דף פו.</h2>
אין צריך לכסות אלא בשחיטה הראויה אבל בשחיטה שאינה ראויה אין חייב לכסות לפיכך הנוחר והמעקר והשוחט את הטרפה או שנתנבלה בידו וכן שחיטה חש"ו שלא עמדו על גביהן אין טעונים כסוי.
<h2>דף פו:</h2>
השוחט מאה עופות ומאה חיות כסוי אחד לכולן ואין צריך לכסות כל אחד לבדו.
ונבאר דיני ברכה והם ה' השוחט צריך לברך קודם שחיטה בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. שחט ולא בירך הבשר מותר שאין הברכות מעכבות. גמר מלשחוט מכסה ואחר הכסוי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם. כן כתבו הראשונים שאין לברך על כסוי הדם אלא לאחר שכסה וכן כתבתי אני בפירוש הלכות ברכות שלי בפרק ראשון. השוחט וכסה וברך ודעתו לשחוט עוד אין צריך לחזור ולברך על השחיטה שאין הכסוי וברכתו הפסק לברכה ראשונה. השוחט וגמר בדעתו מלשחוט ונמלך אחר כך צריך לברך אם רוצה לשחוט. המברך על השחיט' ושח בין ברכה לשחיט' צריך לחזור ולברך וכן אם שח בין שחוטה לשחוטה ואם לא שח ברכה אחת לכולן ואם שח מענייני שחיטה כגון שאמר תן לי בהמה לשחוט או עוף וכן כל היוצא בזה מצרכי שחיטה אינו צריך לחזור ולברך. גמר מלשחוט ועדיין לא כסה ושח פי' ששח במה שאינו ענין שחיטה צריך לכסו' ולברך על הכסוי ואחר כך מברך על השחיטה ושוחט ומכסה ומברך על הכסוי כן הורו הגאונים ז"ל וכן הורו שא"א [—שאם אפשר] להפטר בברכה אחת אסור להרבות בברכות ולדבר בין שחיטה לשחיטה להרבות בברכות שאפשר להפטר מהם. השלמנו דיני ברכה והם חמשה ובזה השלמנו כל דיני הלכות שחיטה בס"ד.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט ולא כסה כל הקודם חייב לכסות אלא שמצוה זו היא מוטלת על השוחט שנאמר [ויקרא י"ז] ושפך וכסה מי ששפך יכסה ואם קדם אחר וכסה חטף מצוה זו מבעליה וקונסין אותו עשרה זהב כן נזכר בפ' החובל [צ"א ע"ב] מפני שכר ברכה ובמה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל. השוחט וכסתו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות כסהו ואח"כ נתגלה פטור מלכסו' שחט ונבלע הדם בקרקע פטור מלכסות ואם נבלע ורשומו ניכר חייב לכסות.
<h2>דף פז:</h2>
שחט ונתן הדם לחוץ וכן דם שעל גבי הסכין אם אין שם דם אלא הוא צריך לגרוד אותו ולקיים מצות כסוי ואם יש שם דם אחר אין צריך לגרוד אלא יכסה הדם שנשפך בשעת שחיטה והשאר פטור מלכסותן וכן דעת הגאוני' ז"ל שאין חובה לכסות דם הנתז אם יש דם אחר. דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם נתערב ביין או בדם בהמה משערין אם היו מים והיה בו מראה דם חייב לכסותו ואם לאו פטור מלכסותו.
<h2>דף פח.</h2>
מצות כסוי היא שיתן עפר למטה ועפר למעלה ואין מכסין אלא בעפר דק כמו שכתוב [דברים ט'] עד אשר דק לעפר ואפר קרוי עפר שנאמר [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת. ואם כסהו באבנים או שכפה עליו את הכלי אין זה כסוי ובכל דבר שצריך כתישה אין מכסין בו ובגרידת מתכות אם נשרפו מכסין בהם וכן גרידת זהב שנאמר [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. השלמנו דיני הכסוי.
